בראיון אצל ד”ר גדי טאוב, ד”ר ערן לרמן אומר שהוא מכבד את האסלאם כדת, אך דוחה את “האסלאמיזם”אא כסטייה מודרנית המבקשת להקים משטר אסלאמי. אצא מהנחה שהדברים נאמרו מתוך רצון להבחין בין מוסלמים כאנשים פרטיים לבין תנועות פוליטיות המאיימות על העולם הלא-איסלאמי — הבחנה אנושית וחשובה. אלא שמבחינה דוקטרינרית, הניסוח הזה יוצר הפרדה שקשה להצדיק.
מוסלמים כאנשים פרטיים עשויים להחזיק בראשם ובליבם דעות וסנטימנטים כאלו או כאלו, בעד ג’יהאד, או נגד ג’יהאד, ופשוט לא לגלות בפומבי את דעתם האמתית, אם הם גרים במערב הם עשויים למשל לא לספר שהם בעד ג’יהאד, בשל ההשלכות שעשויות להיות מעצר, מאסר, סילוק מהמדינה, אבדן פרנסה ועוד. אם הם במדינה אסלאמית מצד שני, ההשלכות של לגלות לכולם שיש להם סנטימנטים נגד הג’יהאד – עשוי גם להביא להשלכות של מעצר, מאסר, ואף להרצחם. לכן, ב-CSPII, מאחר ואין לנו מכשיר שקורא מחשבות ורואה לתוך לבבות, אנחנו תמיד נמנעים מלשפוט אנשים פרטיים, אנחנו לא חושבים שזה יעיל לדבר על אנשים, כשאפשר לדבר על האידאולוגיה עצמה.
הבעיה היא שמשטר המבוסס על האסלאם אינו המצאה של האחים המוסלמים. חסן אל־בנא וסייד קוטב לא החדירו פוליטיקה, חוק, ג’יהאד או עליונות אסלאמית לתוך דת פרטית ורוחנית. הם העניקו צורה מודרנית, ארגנו מחדש והפעילו יסודות שכבר היו טבועים בדוקטרינה המכוננת ובמסורת המשפטית הקלאסית.
על פי הניתוח הטקסטואלי של CSPII לקוראן, לאוסף החדית’ הקאנוני צחיח אל־בוח’ארי ולביוגרפיה של מוחמד מאת אבן אסחאק, כ־51% מהחומר הדוקטרינרי הראשוני הוא פוליטי, וכ־31% עוסק בג’יהאד. CSPII חישב עוד כי כ־9% מהחומר הדוקטרינרי העוסק ביהודים הוא עוין — שיעור הגבוה בכשני אחוזים מהחומר העוין ליהודים ב”מיין קאמפף” של היטלר, אמת המידה המקובלת לאנטישמיות קיצונית. אלה הם הממצאים הסטטיסטיים של CSPII, ולא מדדים אקדמיים המקובלים על הכול, אך הם מציבים בפנינו שאלה שקשה להתעלם ממנה: כיצד אפשר להגדיר את האסלאם הפוליטי כ”סטייה”, כאשר פוליטיקה, כיבוש, חוק והיחס לכופר תופסים חלק כה גדול מן הטקסטים המכוננים?
ארבע האסכולות הסוניות האורתודוקסיות — החנפית, המאלכית, השאפעית והחנבלית — לא הבינו את האסלאם כעניין של תפילה, רוחניות ומוסר אישי בלבד. הן פיתחו מערכות משפט מקיפות העוסקות במשפחה, רכוש, מיסוי, עבירות פליליות, מלחמה, היחס לכופרים, למומרים וללא־מוסלמים, וכן בסמכותו של השליט המוסלמי. המחשבה המדינית האסלאמית הקלאסית כוללת דיונים נרחבים במדינה האסלאמית ובסמכות הפוליטית.
אז היכן בדיוק עובר הגבול הדוקטרינרי בין “אסלאם” לבין “אסלאמיזם”?
האם תמיכה בשריעה היא אסלאם או אסלאמיזם?
האם דיני הג’יהאד הקלאסיים הם אסלאם או אסלאמיזם?
האם הדרישה שמוסלמים יישלטו על פי חוק האל היא אסלאם או אסלאמיזם?
האם דיני כפירה, חילול הקודש, מעמד הד’ימי והנחיתות המשפטית של לא־מוסלמים הם אסלאם — או עיוותים שהומצאו בקהיר בשנת 1928?
ההבחנה נעשית משכנעת עוד פחות כאשר בוחנים זרמים שאינם האחים המוסלמים. רשתות והאביות וסלפיות, מוסדות דאובנדיים, ג’מאעת־א־אסלאמי, תבליע’י ג’מאעת והממסדים הדתיים המסורתיים פועלים בשיטות שונות ומחזיקים בעמדות שונות כלפי השתתפות פוליטית מיידית. חלקם פועלים באמצעות בחירות, חלקם באמצעות דעוה, חינוך או הפרדה קהילתית, אחרים באמצעות כפייה מדינתית או ג’יהאד מזוין. השיטות הארגוניות שונות, אך הגבול בין פעילות “דתית” לבין פעילות “פוליטית” נותר מטושטש, משום שהדוקטרינה עצמה אינה מכירה בהפרדה המערבית המודרנית בין דת, משפט, חברה ושלטון.
גם תנועות אסלאמיות המגדירות את עצמן כא־פוליטיות יכולות לפעול לשינוי הדרגתי של החברה: הקמת מוסדות נפרדים, הרחבת פרקטיקות תואמות שריעה, טיפוח נאמנות קהילתית, הפעלת לחץ על ממשלות למתן התאמות דתיות ונרמול סמכותו של החוק האסלאמי. באיזה שלב מדויק הופך “אסלאם” ל”אסלאמיזם” — כאשר מטיף מלמד את הכלל, כאשר קהילה מתחילה ליישם אותו, כאשר ארגון פועל לקידומו, או רק כאשר ממשלה אוכפת אותו?
גם אין לעשות רומנטיזציה לאסלאם שלפני האחים המוסלמים כגרסה שלווה, מתונה ו”מסורתית”. במקרים רבים, מה שנתפס כאסלאם מסורתי מתון הוא פשוט אסלאם הכלוא בכלוב: אנשי דת הכפופים לשליטים, מוסדות דת התלויים במדינה, ודוקטרינות של ג’יהאד או שלטון אסלאמי המושעות משום שלמשטר אין רצון, כוח או הזדמנות ליישמן.
שליט המכנה את עצמו מוסלמי, אך מונע ממוסדות אסלאמיים לקדם את מלוא יעדיהם הפוליטיים, לא בהכרח יצר אסלאם מתון מבחינה דוקטרינרית. ייתכן שהוא רק ביית אותו.
ישנם מוסלמים יחידים המפרשים את האסלאם באופן פרטי, רוחני או סלקטיבי. ישנם גם רפורמיסטים הדוחים את הדוקטרינות הפוליטיות והמשפטיות הקלאסיות. אך אלה עובדות סוציולוגיות על מוסלמים — לא הוכחה לכך שהדוקטרינה האסלאמית האורתודוקסית ניטרלית מבחינה פוליטית.
“אסלאמיזם” יכול להיות מונח שימושי לתיאור תנועות ואסטרטגיות מודרניות מסוימות. הוא נעשה מטעה כאשר משתמשים בו כדי לנקות את הדוקטרינה האסלאמית המרכזית מכל יסוד פוליטי, כפייתי או עוין המצוי בה.
האחים המוסלמים לא עיוותו אסלאם א־פוליטי.
הם הוציאו את המרכיבים הפוליטיים של האסלאם מן הכלוב, ארגנו אותם והעניקו להם אסטרטגיה מודרנית.